להגיד שקשה לי

יצאתי אתמול משיחה עם אינס, המאמנת האהובה שלי, מוצפת בזכרונות ילדות ובאסימונים. זכרונות על הילדה הזאת שלמדה לנגן בפסנתר, בבית הספר למוזיקה במרתף הבית שלה במוסקבה, משהו שהיא שנאה ממש, עם המורה הקשוחה שהיתה צועקת עליה בכל שיעור, עם המון לחץ, פחד, סבל ותחושת כשלון, שלוש פעמים בשבוע במשך שש פאקינג שנים. והדבר המדהים שראיתי באימון, הוא שהילדה הזאת אפילו לא חשבה להגיד למישהו שהיא סובלת ורוצה להפסיק, כי ברור שצריך ללמוד פסנתר, וכי היא פוחדת שיכעסו, וכי תכלס הכל טוב. ודבר עוד יותר מדהים שראיתי באימון, בעזרת אינס, הוא שגם היום, כשקשה לי, הרבה פעמים קשה לי להגיד את זה, אפילו לה, ואפילו לעצמי. כי תכלס הכל טוב, תודה לאל, ויש בעיות יותר גדולות בעולם, ואם אתחיל להגיד שקשה לי אולי הטוב הזה יכעס ויפסיק, שלא לדבר על מה זה אומר עלי כאמא, כבת זוג, וכמאמנת, שזה הכי מפחיד. ואם אני כבר אומרת שקשה לי, מיד נהיה לי לא נעים ומפחיד ומתכווצת לי הבטן, ואני ממהרת להסביר שתכלס הכל טוב, לכסות את הכל בשכבה של נירמול, כמו עכשיו. אז באימון בשבוע הבא אני הולכת להמשיך להכיר את המנגנון הזה, את האמונות, הרגשות, התחושות בגוף שהוא מעלה, להבין איך הוא שומר עלי, ונראה מה יהיה. אולי אוכל להגיד לו שלום ותודה רבה על כל השנים, תודה שהיית כאן בשביל לשמור עלי, באמת, ריגשת, אבל עכשיו אני כבר לא צריכה אותך, ואני יכולה להגיד מה שבא לי, גם שקשה לי. אז אם אתם רואים אותי מתחילה להגיד שקשה לי - תדעו שהכל טוב :)