לשחרר אותו להיות מי שהוא

הוא שואל אותי מתי את חוזרת היום - אני מרגישה כלואה.

הוא לא שואל אותי מתי את חוזרת היום - אני מרגישה שקופה.

~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~

זה בכלל לא קשור אליו, זה שלי. זה קשור לילדות שלי, לחוויות שלי כילדה, לציפיות ולתגובות שפיתחתי מול הוריי.

ואני מצפה מבן הזוג שלי להשלים לי את מה שחסר, לתקן ולתת לי את מה שלא קיבלתי, לגרום לי להרגיש שלמה ואהובה ולא כלואה ושקופה, ואז אני מתאכזבת.

כי הוא מי שהוא, הוא עושה את מה שהוא עושה.

ויכולות להיות לו מיליון סיבות לשאול את מה שהוא שואל - מתוך אהבה, דאגה, רצון להספיק להכין ארוחת ערב או לתכנן תוכניות אחרות, או מיליון סיבות לא לשאול - מתוך רצון לתת לי ספייס, או שאולי הוא עייף או טרוד או פשוט יודע...

ואני - אני מגיבה כפי שאני מגיבה.

וסביר להניח שמישהי אחרת היתה מגיבה אחרת ממני, מול אותה מציאות בדיוק.

~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~

לשחרר את בני הזוג שלנו מהציפיה שימלאו עבורנו את התפקיד ההורי, ירפאו לנו את פצעי הילדות וימלאו את הצרכים הרגשיים שלנו.

לשחרר אותם להיות מי שהם.

ממילא הם לא יכולים למלא את כל התפקידים האלה. לא כי הם לא רוצים, אלא כיוון שזו עבודה פנימית שלנו עם עצמנו.

להכיר ולשחרר את המקומות הכואבים והתגובות הרגשיות האוטומטיות, לפתח אהבה עצמית וביטחון עצמי, להגשים את מי שאנחנו, ללא תלות באף אחד אחר.

ואז נוכל להיות בקשר זוגי ממקום של אהבה, רצון וגדילה משותפת, ולא בגלל צורך שמייצר לופ של דרישות, ציפיות, אכזבות ותסכול.

זה נכון לגבי בני ובנות הזוג שלנו, ולגבי כל מערכות היחסים המשמעותיות בחיינו - עם חברים, עם הילדים שלנו, עם העמיתים לעבודה.

וזה נכון אפילו לגבי ההורים שלנו. הם נתנו לנו את המקסימום שידעו ויכלו, ויש מצב שאנחנו כבר מזמן עברנו את הגיל שבו הם היו כשגידלו אותנו, והיי, היום אנחנו גדולים ומסוגלים ונפלאים, והיום רק אנחנו אחראים על עצמנו, אחריות אישית ובלעדית שמשחררת ופותחת בפנינו אין סוף אפשרויות חדשות.

~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~

אז היום אני חוזרת מוקדם, למי ששואל.

~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~

צולם בנמל תל אביב