שאלה אחת, שבכלל לא קשורה לשיטת סאטיה
זה שוב קרה לי לפני כמה ימים.
ישבתי מול המאמנת שלי, המדהימה. סיפרתי לה מה עבר עלי בימים האחרונים, הרגשתי ממש במצוקה, חנוקה ולכודה, בין כמה החלטות קשות לעשות, בין ציפיות וקשיים של אנשים אהובים סביבי, כשאני תקועה ביניהם, בין המינוס בבנק, לקליניקה ולזוגיות... הרגשתי שאני קורסת בתוך כל הבלאגן הזה שפתאום הופיע, אבודה, עם דמעות עומדות בגרון, ובטן מכווצת...
היא הקשיבה לי הקשבה עמוקה, הסתכלה עלי בעינים חכמות ואוהבות, מכירה אותי כבר שנים, את המנגנונים הרגשיים שלי, את ההורים שלי, את בני הזוג שלי מאז התיכון, ואת החברים של הילדים שלי...
ואז היא שאלה אותי שאלה, שאלה אחת, ה-שאלה: "את לפני מחזור?"
הסתכלתי עליה לרגע בהלם, ושניה אחרי - כל הבלאגן המחניק שלי פתאום קפא במקום, והתחיל להתפורר לחתיכות קטנות, כל ההחלטות, המינוס והציפיות - חזרו להיות מה שהם, דברים לטפל בהם.
איך שכחתי, שוב, שזה תמיד קורה לי בימים האלה, שהכל נהיה פתאום קשה ומורכב וללא מוצא, משהו בחיבור בין ההורמונים, החושים, העצבים והתגובות שלי, שהופך אותי לאבודה וחסרת אונים.
ושאלה אחת פשוטה יכולה להחזיר אותי לפרופורציות, להזכיר לי לנשום, ולראות את הדברים כפי שהם, ולזכור שהכל משתנה, וגם הפרשנות הרגשית שלי של המציאות משתנה כל הזמן - לפעמים בגלל ההורמונים, לפעמים בגלל המבנה הרגשי שלי, ולפעמים הכל ביחד.
ולפעמים הכל נהיה צלול ופשוט, ואני יודעת שהכל יהיה בסדר, בעצם שהכל כבר בסדר.
רק להזכיר לעצמי לנשום ולא לחנוק את עצמי, גם אם יש מינוס בבנק ושאר העניינים, ולהיות נחמדה לעצמי ולהורמונים שלי, להתבונן במה שקורה ולהמשיך לעבוד על הדברים האלה, לשאול את עצמי - מה בי מאפשר את הבלאגן, או ממה הבלאגן מאפשר לי להימנע, או מי חשוב לי להיות מול כל זה, או מה עוד אפשרי בשבילי... או להניח למחשבות ולצאת לטיול עם חברה במטע האפרסמונים ליד הבית,
ופשוט להיות ברגע.