על זונה רוסיה, ועל אימון ברוסית
זונה רוסיה או סתם רוסיה זה כבר היה נשמע לי די אותו דבר.
ילדה בת 14, חודשיים בארץ, תלמידת כיתה ט’1 באורט רמות בירושלים.
באותו יום נסעתי בפעם הראשונה לבד למרכז העיר בקו 35. התרגשתי. לבשתי את הבגדים הכי יפים שלי, זוכרת שהיה עלי ווסט כזה עם רקמה סגולה שמאד אהבתי.
במושב האחורי של האוטובוס ישבו שני בנים, הילד הכי יפה בשכבה שלי וחבר שלו, פחות יפה עם ג’ל בשיער. לא דיברתי איתם אבל הרגשתי אותם מאחוריי.
ירדתי מהאוטובוס ברחוב יפו, קצת לפני הדוידקה.
ואז הם פתחו את החלון של האוטובוס, עם חיוך כזה, חשבתי שהם רוצים להגיד לי משהו, אולי משהו נחמד. עצרתי גם הלב שלי עצר.
ואז הילד הזה, החבר של הילד הכי יפה בשכבה ירק עלי ישר על הווסט היפה שלי יריקה ענקית ומגעילה וצעק זונה רוסיה שניהם התגלגלו מצחוק והאוטובוס נסע.
עמדתי שם באמצע רחוב יפו עם היריקה המגעילה על הווסט שלי רציתי להיעלם מרוב מבוכה ועלבון הלב שלי דפק כמו מטורף התביישתי להסתכל על האנשים ברחוב אולי הם שמעו אולי גם הם חושבים שאני זונה רוסיה.
לא ידעתי מה לעשות עם עצמי, עם היריקה המגעילה הזאת שלא ידעתי איך להוריד אותה, ולא ידעתי מה לעשות עם המילים שנצרבו בנפש להרבה מאד שנים, ואולי לתמיד.
********
עברו הרבה מאד שנים מאז, שכחתי מזמן מהילדים באוטובוס התגייסתי, למדתי משפטים, טסתי להודו, התחתנתי עם בחור מדהים, עשיתי קריירה משפטית בשירות המדינה, הבאתי לעולם שני ילדים, הנחיתי סדנאות, הגשמתי חלום של שנים ולמדתי להיות מאמנת רגשית, עזבתי את הקריירה המשפטית, נפרדתי מבעלי, טסתי איתו ועם הילדים לרילוקיישן בארה”ב, כדי להגשים את החלום שלו, פגשתי שם איש מקסים שהיום הוא בן זוגי, חזרתי לארץ כדי לבנות את העצמי שוב, מחדש.
אני אוהבת את החיים שלי, ואת מי שאני היום, את התרומה שלי לעולם, מאד.
ועדיין, בגיל ארבעים, כל פעם שאני שומעת את המילה רוסיה אני שומעת זונה רוסיה.
כשסיימתי את לימודי האימון ושאלו אותי אם לרשום שאני מאמנת גם ברוסית אמרתי לא.
כי הילדה בתוכי בת ה-14 פחדה שיחשבו שאני זונה רוסיה.
אף פעם לא יצא לי לעבוד על זה, תמיד היו דברים חשובים יותר, בכל זאת, עברתי בינתיים דבר או שניים.
עד שלפני כמה זמן התפרסמה כתבה שבה ראיינו אותי על ההחלטה לעבור לארצות הברית עם בעלי לשעבר, כתבה על אומץ, פרגון והגשמת חלומות, שאחרי כמה ימים פורסמה גם בווינט, והכותרת שהופיעה שם היתה: אירה פינטו נפרדה מבעלה, אך החליטה לטוס איתו לאמריקה, לגור יחד, ולצאת עם אחרים.
לגור ביחד ולצאת עם אחרים. זה מה שהם בחרו להדגיש. חשבתי שאני מתה כי מה ששמעתי זה אירה פינטו - זונה רוסיה בכותרת בווינט.
זה תפס אותי בעוצמות שלא דמיינתי, התעוררתי באמצע הלילה עם דופק מטורף, פחדתי לפגוש אנשים, משפחה, חברים שלי, מתאמנים שלי, מה הם יחשבו עלי, איזה מין בן אדם אני, איזו מאמנת אני, מה זה יעשה לקליניקה שלי ולחיים שלי.
אחרי יומיים של סיוט, הגעתי למאמנת שלי, המדהימה, ישבתי מולה, סיפרתי על הכתבה, התביישתי בכיתי הלב שלי דפק ואז עלה בי הזכרון הזה עם היריקה ראיתי את הילדה, עומדת שם לבד באמצע הרחוב, מבוהלת ומבוישת, עם דפיקות לב מטורפות, לגמרי חסרת אונים.
נשמתי, נשמתי המון, הרגעתי את הדופק, ואז יכולתי לדמיין את עצמי ניגשת אליה, מחבקת אותה, חיבוק רך ועוטף, נשארת איתה את כל הזמן שהיא צריכה, עד שדפיקות הלב שלה נרגעות, לאט לאט, והיא נרגעת, מסוגלת לראות את עצמה שוב יפה ובטוחה והיא מסוגלת ולהגיד לילד ההוא, הפחות יפה, כל מה שיש לה להגיד לו כל מה שלא יכלה להגיד אז לצעוק ולהחזיר לו לא להתקע יותר עם הבושה הזאת לא להרגיש חסרת אונים לזכור שאני גדולה ומסוגלת ואין סיבה להתבייש בשום דבר במי שאני גם אם נולדתי במוסקבה, גם אם בחרו בכותרת לא מוצלחת לכתבה בווינט, וגם אם מישהו רואה את הדברים באופן שונה ממני.
זה היה כל כך עוצמתי ומשחרר, לראות איך הדבר הזה מתפרק, איך אני חוזרת לעצמי.
********
אחרי כמה ימים פרסמתי שאני מאמנת גם ברוסית. הרגשתי לרגע את הדופק עולה, לקחתי נשימה, והוא נרגע.
כי זה מה שחשוב לי באמת, להיות מי שאני, להמשיך להגשים את החלום שלי לעבוד עם אנשים בכל שפה שאני יודעת.
כי בכל אחד מאיתנו יש ילדה, או ילד, וכאב הוא כאב, ונשימה היא נשימה, ואהבה היא אהבה, וחופש הוא חופש, בכל שפה.
